סיפור מרפא ויצירה לקורונה - שירת העולם
שרון זיגרייך
בחינוך האנתרופוסופי ישנה השתדלות לא לחשוף את הילדים לעובדות שקשות להן להבנה, ולכן משתמשים בתמונות ילדיות ורכות כדי לפגוש את הנפש העדינה שלהם, ובעיקר לעטוף ולהמשיך להזין אותם בתחושה שהעולם הוא טוב. טיפוח אמונה שכזו בגיל הרך מבססת תשתית טובה ובריאה להמשך חייהם ומשאבים להתמודדויות שהעולם מזמן.
לשם כך כתבתי את הסיפור “שירת העולם”. אפשר לקרוא לזה “סיפור מרפא” במובן שהוא נותן לילדים תמונה של המצב הקיים בצורה מטאפורית ובשפה ילדית ותמימה וגם נותן תקווה להמשך.
חג הפסח מתקרב, ובמקום להביא את הסיפור ההיסטורי המורכב להכלה בגיל הרך, במיוחד בימים טעונים אלו- אפשר להביא את התמונה של הרועה והכבשים. משה רבינו היה הרי רועה-צאן במשך שנים רבות. כמו כן, תמונת הכבשים הרועות באחו, מתקשרת לתמונת האביב, לעונת ההמלטות של הכבשים והעיזים ובקרוב גם עונת הגז.
התלבטתי בין השם ‘משה’ בעבור הרועה לבין השם ‘דרור’- שמסמל את החופש. מוזמנים לבחור מה שמתאים לכם.
בהמשך לסיפור מובאת הנחייה ליצירת כבשה. נזמין את הילדים ליצור אותה ולהביאה בתום הסגר אל הגן, לעדר הכבשים שנסדר בפינת הטבע מכל הכבשים שהכינו הילדים בבית.
שירת העולם- סיפור מרפא למשבר הקורונה/ שרון זיגרייך
היה היה רועה צעיר ושמו דרור. לדרור היה עדר של כבשים.
יום יום היה דרור פותח את שער הדיר, מחלל בחלילו ומוביל את הכבשים בשיירה ארוכה אל האחו.
באחו הירוק היו הכבשים מלחכות עשב, לוגמות ממי-המעיין ונחות להן בשמש.
שם ליד המעיין היו פוגשות כבשים שהגיעו מעדרים אחרים עם רועים אחרים.
כה נחמד היה להן ללחך יחדיו עשב, להרוות את צמאונן במים הצלולים, לרבוץ על כר הדשא ולפעות במקהלה: “מה… מה… מה…”
הרועים גם הם נהנו להפגש על יד המעיין והיו מחללים יחדיו מנגינות יפיפיות.
כה רבה הייתה השמחה להפגש, לנגן ולהיות יחדיו.
לעת ערב, כשהחלה השמש לשקוע,
נפרדו זה מזה הרועים,
נפרדו זו מזו הכבשים:
“מה…. מה…. נפגש מממממחר”
וכל עדר צעד לכיוון ביתו-
רועה אחד הוביל את כבשיו במעלה ההר,
רועה שני הוביל את כבשיו במורד העמק,
ודרור הוביל את כבשיו אל ביתם שבמישור.
ערב אחד, כאשר חזרו הכבשים אל הדיר, הבחין דרור כי כבשה אחת פועה בבכי. התקרב דרור אל הכבשה:
“מה לך כבשתי, מדוע תבכי”?
“מה… מה…” פעתה הכבשה הקטנה “משהו נדבק לפרוותי, הפרווה דביקה לי ולא נעימה”.
ליטף הרועה את הכבשה וחש בידו שמלאה היא בצמח דביק.
לקח דרור מסרק גדול והחל סורק את פרוותה. סירק וסירק והוציא ממנה את כל אשר דבק בה.
שמחה הכבשה, ליקקה את הרועה ונתנה לו נשיקה.
הכבשים הלכו לישון בדיר והרועה בביתו.
הגיע בוקר, השמש זרחה והרועה עוד שכב במיטתו, כשלפתע שמע את הכבשים פועות בבכי.
קפץ דרור מן המיטה ומיהר אל הדיר.
“מה לכן כבשותיי, מדוע תבכו?”
“מה… מה…” פעו הכבשים “משהו נדבק לפרוותנו. הפרווה דביקה ולא נעימה”.
לקח דרור את המסרק והחל לסרק כבשה, כבשה, כבשה, כבשה…. עד שכל הכבשים היו נקיות ושמחות.
כה מבריקה ויפה פרוותן כעת!
“שמעו נא כבשותיי” אמר הרועה “היום לא נצא אל האחו, נשאר בביתנו עד שהצמח הדביק ינבל ויפסיק לצמוח. בינתיים אחלל לכן מנגינות יפות ואתן תתכרבלו בפרוות נקיות ורכות. כשהימים יתארכו עוד, והשמש תזרח לרוב- נוכל לצאת שוב אל האחו”.
“מה… מה…” פעו הכבשים. “נתגעגע מאוד אל חברותינו מן ההר ומן העמק”
“אני יודע” אמר דרור, “גם אני אתגעגע לחבריי הרועים. הבא ונשיר להם שיר שיישמע למרחוק”.
עמד הרועה בפתח הדיר וניגן בחלילו. שמעו הכבשים והצטרפו בשירתן “מה… מה… מה…”
לפתע נשמעו מן ההר נגינת חליל ופעיית כבשים, ומן העמק עלו גם-כן צלילים עדינים ויפים.
“חברינו איתנו!” שמחו דרור והכבשים,
וכל העולם נמלא שירה.
הנחייה ליצירה בעקבות הסיפור
1. להדפיס את השבלונה הכפולה של הכבשה: לפתיחת השבלונה
2. לגזור סביב קו המתאר.
3. לשרטט על קרטון מסביב לשבלונה, ולסמן בעזרת סכין יפני את האזניים.
4. לגזור את הקרטון לפי השרטוט. את השטח שבין הרגליים נשאיר ונקפל פנימה כפי שמופיע בתמונה המצויירת.
5. את השטח שבין הרגליים שקיפלנו אחד על השני באופן חופף, נדביק עם דבק חם.
6. נוודא שחרצנו היטב את האזניים ונוציא אותן כלפי חוץ.
7. נלפף צמר סביב הכבשה באופן חופשי. כשהכבשה מספיק שמנמנה נגזור את החוט ונקשור לחוט שכבר מלופף סביב הקרטון.
אפשר להכין כמה כבשים בגדלים שונים ע”י כיווץ או הרחבה של השבלונה במחשב, והנה יש לנו עדר.
רוצה לקבל עדכונים על סדנאות וקורסים?
* להצטרפות לקבוצת העדכונים השקטה בוואטסאפ ⇽ לחצו כאן
* להצטרפות לתפוצת המייל או לכל שאלה מוזמנות למלא את הטופס הבא: