בתקופה האחרונה כולנו עדים, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, להשלכות פעילות האדם על כדור הארץ. פעילות אשר הלכה ואיבדה לאורך השנים את הקשר למקצבים ולמחזוריות הטבעית. לא מזמן פורסם דו”ח חריף של האו”ם שמציג את המצב הקיצוני שהגענו אליו בשחור על גבי לבן. האדמה זועקת והשמיים בוכים בתחינה שנתעורר ונשנה כיוון לפני שיהיה מאוחר מדיי, והאש הבוערת חושפת בעוצמה את כל מה שמרבית האנושות ניסתה להתכחש לו בעצימת עיניים, כשהיא טומנת ראשה בחול האסקפיזם שמוגש לה מכל עבר.
ומה אני, הקטנה, יכולה לעשות בנידון? אני שואלת כבר שנים רבות, ותמיד אני עונה לי- קודם כל לדאוג לחלקת האלוהים הקטנה שלי. כן, אבל מה עוד? חינוך ויצירה שמחברים לטבע, לאדמה- אלו המתנות שלי לעולם- כך ענו לי ידיי היוצרות ורגליי הפוסעות בדרך.
לפני הרבה שנים כשהתחלתי את לימודי התואר בחינוך נשלחתי לעבודה מעשית בגן שנחשב איכותי מאוד ולכן שולחים אליו סטודנטיות להתנסות. יצאתי משם בוכה אחרי היום הראשון. המדריכה לא הבינה מה עובר עליי ולמה אני בוכה כל-כך מסתם יום בגן.
ואני פשוט בכיתי כי כאבתי את הניתוק. הרגשתי שאין שום קשר בין מה ש”נלמד” בגן לבין היישות הילדית ומה שהיא זקוקה לו. השיחה השכלתנית שהם קיימו במפגש על “מהו ספר”- כן זה היה הנושא, תוך עיון בספרי ילדים- תשומת לב לכותרות, ניתוח של הספר. והילדים: יישות של תנועה שלומדים דרך החושים והעשייה, נאבקו בלשבת על הכסא ולנסות לנהל שיחה פילוסופית על מה זה ספרים.
אחר כך הם התחלקו לקבוצות וישבו (שוב) ליד שולחן ומילאו דף עבודה שקשור לשיחה. ילדים בגיל הגן. לבסוף לאחר זמן ארוך הם יצאו לחצר שכולה פלסטיק, ללא גרגיר אחד של חול, ללא אדמה לדרוך עליה, ללא עלי שלכת לפצפץ- חצר עירומה מחיים.
מאז אותה פעם לא חזרתי להתנסות המעשית שם והמשכתי את דרכי בחינוך וולדורף.
אז מה הקשר בין חינוך בגיל הרך למשבר האקלים?
אנחנו חייבים להכיר, לדעת ולהרגיש חלק ממשהו כדי לכבד אותו ולשמור עליו.
האם להדביק מדבקות על ציור עם קווי מתאר של רימון יכול לחבר ילדים צעירים לרימון? ואם לא יתחברו לרימון איך יתחברו לעצים, לאדמה, לאדם שעומל כדי שיהיה לנו מזון?
קיים רימון בעולם- למה לייצג אותו באופן מופשט בדף עבודה לילדים שהלמידה שלהם מושתתת על חוויה חושית, סנסו-מוטורית?
מדוע לניילץ ציור של רימון בתוך ניילון ואת זה להציג לילדים? זה כמו לומר שהאדם כאן והטבע אי-שם מרוחק ומופשט, עטוף בניילון.
למה לא לקלף את הרימון, להפריד גרגרים, להכין יין רימונים וריבת רימונים לראש השנה, לסחוט את הרימון עם הידיים ולהכין מיץ, להפיק מהרימון ומקליפותיו צבעים וחומרים ליצירה שלנו, ולספר עליו סיפורים, שירים, דקלומים ומשחקים כיד הדמיון הטובה שמחיים ומחברים את הילדים באופן שנצרב בתאים לתמיד?
באמת שראיתי ילדים עם ניצוצות בעיניים, עם ניצוצות בלב, שיהוו עבורם בעתיד משאב של חיבור לאדמה עליה הם חיים, לאדמה שמזינה אותם-
חיבור שהוא כה יקר בהתמודדות עם המצב הסביבתי שהכנסנו את עצמנו אליו מתוך הניתוק הגובר.
וערימות הדפים האינסופיות (שהיו פעם עצים שנכרתו) מלאי המדבקות, שנזרקים בערך ביום שמגיעים מהגן הבייתה-
נגלה שאין בהם צורך יותר,
כי למדנו ליצור ממה שסובב אותנו יצירות שימושיות ואסתטיות שישמשו אותנו לאורך זמן, ובסוף השימוש פשוט ייתכלו ויחזרו לאדמה.
ושם הלמידה האמיתית של הילדים-
כך הם לומדים איך לייצר משהו משמעותי ובר שימוש בעולם הזה, איך מייצרים חיים שהם ברי-קיימא, כאלו שיוכלו לקיים את האנושות על פני האדמה הזו לתמיד.
בחמש שנים האחרונות אני סוגרת מעגל ומאפשרת לכל גננת וגנן מכל זרם חינוכי, גישה לחומרים עשירים ומגוונים שמחברים את הילדים לעולם הטבע- לעולם שלנו, באופן בלתי אמצעי (גם לילדים הגרים בעיר), מתוך רצון עמוק שאופן העשייה הזה יחלחל גם לחינוך הרגיל.
זה אפשרי ונגיש לכל אחת, גם אם לא למדה חינוך אנתרופוסופי במשך ארבע שנים, או הכשרה של חינוך יער. מרגיש לי שזה צו השעה.
